Last.fm אולי לא מודעים לזה, אבל מתחת לאף שלהם מתחוללת תקרית בינלאומית שעלולה להתלקח בכל רגע ולהגיע למימדים היסטריים.
בגלל באג באתר (לטובתם שזה יהיה באג, ולא אדיוטיזם צרוף, או סתם עצלנות של המתכנתים שלהם), להקות בעלות אותו שם מקבלות אותו עמוד להקה. בדרך כלל זה לא מעיק במיוחד, היות ומדובר לרוב בלהקה אחת עיקרית וגדולה, שמקבלת את מירב הכניסות ממאזינים, וכל שאר הלהקות בעלות אותו שם הן להקות קטנות יותר שלא מקבלות הרבה תשומת לב גם ככה. הכל טוב ויפה, עד שזה מגיע ללהקה בשם Pentagram.
ובכן, מסתבר שיש כמה כאלה, או לפחות שתיים עיקריות שבגללן כל הפאס: האחת, להקת דום אמריקאית מהסבנטיז (להלן: 'הטובים'). השנייה, להקת מטאל (מזעזעת) מתורכיה (להלן: 'הרעים'). יש עוד אחת, שלישית – להקת מטאל מצ'ילה, אבל תכל'ס, נו וואן גיבס א פליינג פאק. עד כאן בסדר? בסדר. הלאה.
עד שהגיעו ההם, התורכים, היה שליו במיוחד בעמוד של Pentagram. כל המאזינים התאספו סביב מדורת הדום, זרקו קומנטים על איזה פאקינג אמייזינג הם היו, וכוליי וכוליי. אז הגיעו התורכים לעמוד, והמעריצים של הרעים התחילו להעלות תמונות של הלהקה לגלריות, להתחיל לכתוב תגובות בתורכית ולהפוך את פינת הירק החמודה שטופחה שם לבית מרחץ תורכי. רע, רע, רע.
וזה לא הכל: התמונה בגלרייה שמקבלת את מירב ההצבעות, נבחרת להיות התמונה הרשמית של הלהקה בכל האתר (ברשימות ההאזנות, בספריות האישיות וכוליי). מה עשו התורכים? שלחו לגיונות של מעריצים להצביע עבור התמונות של הרעים, וגרמו בשלב מסוים לאחת התמונות שלהם להיות התמונה הרשמית מזוהה עם שם הלהקה. ומה תעשה הגולשת ל', שבעמוד הLast.fm שלה מופיע שהלהקה שהיא הכי אוהבת לשמוע היא Pentagram, אבל התורכית? שערורייה על גבול הפדיחה.
בכל מקרה, אחרי התנצחויות מספר בתגובות בעמוד הלהקה, כולל קללות (גם בתורכית!), גויסו מספר מעריצים לא מבוטל של הטובים (נאמר, 100, שזה בערך כל המעריצים שלה בעולם), ועמלו על הצבעות יומם ולילה. נכון לרגע זה, הלהקה האמריקאית מצוייה במקום הראשון, אבל מי יודע מה ילד יום ואילו תורכים יחליטו להיכנס לשם ולחרב הכל. כרגע הלהקה התורכית במקום צמוד בחזית התמונות. גם בחזית האלבומים המוצגים בעמוד הלהקה הם עדיין הצליחו להשחיל אלבום. תגובות בתורכית עדיין ממשיכות לזרום כמו מים. המלחמה רק התחילה.
רק השבוע יצא לי להיתקל באלבום האחרון של American Music Club.
תמיד חיבבתי את מארק אייצל. היה בו משהו עגמומי במידה לא מאיימת ולא חונקת כמו בכיינים אחרים. איכשהו תמיד נשמע לי שמתחת לכל העצב הזה שלו מסתתר וואחד כעס, והדרך היחידה שלו להוציא את הכעס הייתה להיות מאד מאד עצוב. התוצר הסופי רודף הרבה יותר מאשר הוא, נאמר, מבעס או מדכא או כל סופרלטיב אליוט-סמית'י לעוס אחר.
אפשר לומר שהאלבום ה"חדש", שיצא בשנה שעברה, בעצם, הוא סוג של איחוד בין אייצל ו-"Vudi", הגיטריסט. הם השאריות האחרונות מההרכב המקורי של הסן-פרנסיסקואים האלה, ו-The Golden Age הוא פשוט אלבום רוק שקט ויפהיפה, כולל עיבודים תזמורתיים וקלידים במידה. מידיי פעם תיכנס כאן איזו הפלקה על הדיסטורשן – אבל בעדינות. כן, ככה הם תמיד היו. שקטים, מורכבים ויפים. אייצל נשמע במיטבו, בוטח בעצבות שלו ומשדר את הניצוץ הזה, שקרץ לי כבר מההיכרות הראשונה שלי איתו.
החבר'ה האלה קיימים כבר מ-83, כולל התפרקויות. שמחה שהם חזרו. מקווה שהם נשארים.
חלקו הראשון כולל את רשימת 15 אלבומי המטאל הבולטים ביותר בשנת 2008. הסיכום עלה במסגרת מדור "מקסימום רעש", שהוא, למי שעדיין לא מכיר, מדור המוזיקה הכבדה של NRG-מעריב. כתוספת, מומלץ מאד להאזין לטראקים נבחרים מהאלבומים הללו באוסף מיוחד ששוכן לו בiCast וניתן, כמובן, גם להורדה.
סאות'רן לורד מודיעים על הוצאת הויניל המיוחדת של ההופעה של OM בירושלים. כל מי שהיה נוכח בהופעה שלהם בעיר הקודש, וזו לא אני, יצא משם עם הלסת מחוברת לרצפה. יש גם את אלו שמפריזים – פאק, אני בטוחה שלא – וזועקים אל השמיים שמה שהלך שם היה חתיכת הסטוריה. אז עם סינדרום ירושלים או לא, אני בטוחה שהיה מדהים. בתל אביב היה שמיימי, וכבר כתבתי את זה (למרות שמילים רבות נעתקו מפי), ואם אדון סיזנרוס היקר לא היה בסטלה יותר מידיי טובה בסוף ההופעה התל אביבית (חה, חה), אז יש מצב שהצמד, על המתופף הטרי, על אפם, ועל חמתם, חוזרים לכאן מתישהו "בשנה הבאה".
לא רואים טוב בוידאו הזה, אבל מקורות מוסמכים מוסרים לי ששומעים לא רע (מאיפה לי לדעת, אין לי כרטיס קול). אז על החיים ועל המוות, הכל או לא כלום.
וכל מה שאני רוצה להגיד, בעצם, זה שאני מתגעגעת אליהם. אני באמת, באמת, מתגעגעת אליהם. אם יש משהו, מישהו, שאני רוצה לחוות שוב, זה OM.
אני לא סאקרית גדולה של דינוזאור ג'וניור או של ג'יי מאסקיס, כך שגיחתם לארץ ביוני לא מפילה אותי מהכיסא. כל פעם שמישהו מתלהב באוזניי שהם מגיעים לכאן, ואיזה יופי, שגעון שיואו, אני עונה לו בפארטי-פופריות קרירה ש-וואלה, חבל ש Witch לא באים. למען האמת, אני מאמינה שאדון מאסקיס הנכבד מתופף כמו שהוא שר, משמע, DUDE, יו סאק. אבל זה לא כל כך משנה. זה לא ש Witch היא "להקת ג'יי מאסקיס", אם עוד יכול להיות דבר כזה בכלל. בסדר, הוא אחראי שם על התופים, אבל בזה העסק מסתיים.
מאד התחברתי לאלבום הראשון של Witch. הנה להקה מבית Tee Pee שממש אוהבת את סאבאת', ומי שמכיר אותי או שסתם קורא את הבלוג הזה יודע שבהרבה מאד מקרים זה כל מה שצריך בשביל לעשות אותי מבסוטה, או לפחות להשתיק אותי לשבוע שבועיים. ה SG של קייל תומאס, הסולן והגיטריסט (שפעיל גם בהרכב המעופף Feathers) הייתה מפוזזזפזזזזת בטירוף, השירים היו איטיים ברובם, הבס היה דומיננטי, הליריקס עסקו ברוחות, שדים ובו-הו-הו כללי, היי, ככה בונים חומה, גם אם היא לא מתרוממת לשום מקום.
Witch נשמעו לי מסוג הלהקות האלה שישתחלו מהר מאד לפנתיאון הוואן היט וונדרס של האנדרגראונד, ולכן לא ציפיתי לאלבום המשך. מבחינתי הסלף טייטלד שלהם היה עוד תוצר של סטונר רוק חבוט וממוחזר עד אפר, שמענג אמנם את שכמותי, אבל לא ממש נועד לגדולה. יש גם כאלה, אולי יותר מידיי. אלו הן עובדות החיים. Witch נחשבה בעייני כמעיין גחמה מוזיקלית של אמנים שכבר פעילים בלהקות אחרות, ונזכרו שכשהם היו צעירים הם ממש רצו להקים להקת הבי מטאל קלאסית כזאת, רק שזה לא ממש יצא, ואין גיל יותר מתאים לעשות את זה מאשר הגיל שבו מסתיימים התרגילים ומתחילים להסתכל אחורה בערגה. נו, מידלייף קרייסיס פלוס מינוס, בקיצור.
לכן מאד שמחתי לשמוע שהם עובדים על אלבום שני, ומאד מ-א-ד שמחתי להאזין ל Paralyzed כשיצא לפני כחודשיים. ומה רבה ההפתעה. בניגוד גמור לשמו, לא מדובר בכלל באלבום משותק. להיפך. הפעם Witch לחצו חזק על הגז והפיקו אלבום אנרגטי, כמעט Pאנקיסטי באופיו, אם לא היה עוסק יותר מידיי בארמגדון וסוף העולם. מדום רוק מתעצל ומסורבל Witch קיבלו צורה של להקת גראז' רוק מחוספסת ותקתקנית, והשינוי הזה עושה להם טוב בסך הכל ומוסיף להם קצת צבע ללחיים. הסאונד שלהם נשמע פחות פסיכדלי ומעופף והרבה הרבה יותר חי – תרתי משמע – ומה שחשוב באמת הוא שעכשיו אני מסוקרנת לשמוע איך יישמע האלבום הבא שלהם, סקרנות שאלבומם הראשון, עם כל אהבתי אליו, לא ממש עורר בי.
לפי ראיון שהעניקה החודש הלהקה ל Revolver, הסיבה לחיפזון מן השטן היא: ג'יי מאסקיס. כן. מסתבר, כך הם אומרים, שהוא פשוט לא הסתדר עם חומרים איטיים מידיי ולכן נאלצו להתאים את עצמם לקצב התיפוף שלו. טוב, את דעתי על הנושא כבר ציינתי למעלה, מ.ש.ל, אין צורך להכביר במילים. כך או כך — יפה להם. אז תמסרו לפנתיאון הוואן היט וונדרס של האנדרגראונד שיחכה קצת, ותנו להם צ'אנס.
והכי מצחיק זה שאני חוזרת לכתוב בבלוג, והמחשב המאותגר שלי לא מצליח למצוא את כרטיס הקול. כך שעצמי מול מסך א' ואנוכי מחוברת לאוזניות שמחוברות למחשב נייד ב' שצולע גם ככה, ולוקח לעצמו רבע שעה בשביל לפתוח קובץ של שיר או לנגן דיסק. השולחן הזה נראה כמו הסיפון של האנטרפרייז, עם שני מחשבים והמון אורות מנצנצים, אבל בחלל גם ככה אף אחד לא יכול לשמוע אותך צועק, כך מספרים, אז מי צריך כרטיס קול? מערכת הסטריאו בחדר נפרד, ואני הידיים שלי קצרות אני, בקיצור, אי אפשר לשמוע מוזיקה כמו שצריך בבית הזה. טכנולוגיה בתחת שלי.
למען האמת אין לי כל כך מה להגיד, בסך הכל התגעגעתי לקליק-קליק-קליק של המקלדת ולעמוד האדמין של הוורדפרס. לא, אין לי מה לספר. גם לא כמה אני אוהבת את He is Legend, שעובדים עכשיו על אלבום חדש שנשמע בינתיים קצת רכרוכי אבל לפחות משאירים לי את Suck out the Poison, הקודם שלהם, כמזכרת. ובכלל, מבין כל להקות המטאלקור שמציפות את העולם העבש הזה, הם הלהקה הכי מקורית בנמצא, הם ו Maylene and the Sons of Disaster שדווקא לא עובדים על אלבום חדש ככל הידוע לי, כך שאין עדיין סכנה ברורה להתרככות באופק.
נראה שסאות'רן רוק הוא סוג של אימו חדש, טרנדי אבל עם ביצים, וכשמשלבים אותו עם מטאלקור יוצא וואחד מיקס מלהיב לדופקי הראש של המאה ה21. וזה נורא מצחיק אותי להסתכל על קליפים בהופעות חיות של Maylene ביוטיוב ולראות קהל שמורכב מילדי אימוקור שמנענעים את הראמפ שלהם. והכי מהמם זה שלסולן של Maylene קוראים דאלאס. בחיי, קוראים לו דאלאס. וכשאתה רדנק (אימו, אבל עדיין) וקוראים לך "דאלאס" זה כמו להיות עבריין שקוראים לו "נתניה". כן, כן, אולי אין לי סאונד במחשב אבל ידע דמוגרפי יש גם יש.
אין לי ספק בכלל שמבין ההיברידים העכשוויים של הרוק והמטאל, שתי הלהקות האלה מחזיקות את הראש יפה יפה מעל המים. המון נשמה, המון גרוב, המון בלון, והנה עוד הוכחה, למי ששכח, שגם מדברים שכולנו שמענו עשרות פעמים בעבר אפשר ליצור משהו חדש וייחודי שיכול להעיף למרחקים.
עוד מנסה לעכל את מה שהתרחש מולי אתמול, את הדמות השחורה עם הבס, את העיניים, שכשהן לא עצומות הן מתגלגלות כלפי מעלה לנקודה שלא באמת קיימת, ואז חוזרות ונעצמות, ואז נפקחות שוב ומתגלגלות לנקודה אחרת, את הויבראציות של המגברים, את הבטן שמתהפכת, את הסם ההיפוטתי שממלא את החלל, את הסם שממלא את הבמה, את השקט, את הרחש, את הכוח העדין, את העדינות הכוחנית, את העוצמה המשכרת במרחק נגיעה, את הריחוק, את המקום שאף אחד לא יודע איפה הוא נמצא חוץ מהם, אבל כולם רוצים להגיע אליו.
Om. ממש כך. אום. אוםם. אוםםם. אל סיזנרוס וכריס האקיוס, בס ותופים בהתאמה, שניהם בוגרי Sleep – הלהקה, האגדה ומבין השגרירות הראשיות של ממלכת בלאק סאבאת' בשנות ה90. לקח להם לא מעט זמן לחזור וליצור אחרי הפירוק השקט של סליפ לקראת סוף העשור הקודם; מה שבלט מאד על רקע החריצות הבלתי מתפשרת של הגיטריסט מאט פייק, הצלע השלישית בהרכב המלכותי ההוא וגם בהרכב שלפניו, Asbestos Death. פייק לא קפא על השמרים, הקים את High on Fire (תכנית 1) והשאר הסטוריה ידועה ומציאות בועטת.
ב2004 החליטו סיזנרוס והאקיוס להתאגד יחדיו בהרכב חדש, Om, תוך שמירה אדוקה על עובדת היותם חטיבת קצב. נכון, ללא גיטרה, רק בס גרובי ובומבסטי ותופים שמלווים אותו ליצירת המנוני מדיטציה רפטטיביים ומנותקים מכל צלם הגיון. אלבומם החדש, Pilgrimage (שדרת סאות'רן לורד, פינת סטיב אלביני) מציג בצורה הטובה והמלוטשת ביותר את מה שהספיקו ליצור בינתיים לאורך שני אלבומים ושני אי.פי'ז קודמים: שורות שורות של מקדשי צלילים עמוקים וארוכים, מקבילה מוזיקלית חיה ונושמת למסע יחידני ומתיש אל פסגת הר גבוה, אולי הגבוה ביותר בעולם. בתוספת ליריקה הזויה ששאובה ממקורות פסיכדליים שמיימיים, Om מפיקים מנטרות דיסטורשניות מזדחלות ודחוסות להפליא. כאשר הם מתרגמים אותן להופעה חיה, החוויה המתפרצת מהמגברים הענקיים שלהם היא ענקית לא פחות; היא מיוחדת, אם לא נדירה.
אז… היי, אתם.
תבואו לראות אותם אצלנו, פה, בארץ, בחודש הבא.
הולך להיות כל כך יפה.
פרטים בפלאייר המצורף בתפריט הבוטיק, ויש אפילו קבוצת אירוע בפייסבוק.
***
פלנטות מחייכות, ענני כוכבים מנצנצים ומטאורים משייטים בחלל. כוכב הלכת המרוחק של Monster Magnet נשאר הצבעוני ביותר בכל היקום כולו ובכל יקום מקביל לו, אם קיים כזה ואם ניאלץ להמציא אחד. אחרי שבשנים האחרונות הידיעות היחידות מכיוונם התקבלו בצורת שלל עלילות סמים מדאיגות מצד סולן ומנהיג הלהקה, דייב ווינדורף חוזר לעמוד בראש החבורה שלו באלבום שעושה הנחה להארד רוק המסורתי שלהם לטובת מנת פסיכדליה גדושה עוד יותר מהרגיל. ואיך יותר ראוי לחגוג את זה, אם לא בקאבר ל 2,000 Light Years From Home האלמותי של הרולינג סטונס?
4-Way Diablo, האלבום החדש והשביעי במספר של מנסטר מאגנט שוחרר השבוע לאוויר העולם כמעט ללא יחסי ציבור. אתר הלהקה, שעודכן בעצם קיומו של האלבום מספר ימים ספורים בלבד לפני תאריך היציאה הרשמי הפנה בשורת טקסט צנועה לכתובת המייספייס, וידיעות אודות התקדמות ההקלטות נחשבו למחזה נדיר למדיי. ואולי כל אלו באים להעיד על הנישה הקטנה של הלהקה; נישה שגם בהיותה מצומצמת וסגורה יחסית, מורכבת מקהל אדוק שיודע בדיוק למה לצפות, איך לצפות ומתי לצפות מבלי הפצצת יתר של פירוטכניקות שיווקיות כאלו ואחרות. האמת היא, שלמנסטר מאגנט יש כל כך הרבה דברים שהם שלהם, רק שלהם, ותמיד עולה התחושה לגביהם כאילו מי שצריך להכיר אותם – כבר מ-ז-מ-ן מכיר אותם. מי שלא – לא. שלהם? הכל! הדמיון הביזארי, והמילים הלא קשורות, והקליפים המשעשעים על סף מביכים, והרוקנ'רול המושחז, ועטיפות האלבומים, והלוגואים, וחללית אם מאובקת שתקועה כבר כמעט עשרים שנה בתוך חוברת קומיקס מדע בדיוני אינפנטילי במיוחד.
Monster Magnet – Negasonic Teenage Warhead : 1995
הלהקה שייבאה אל תוך שנות ה90 את עולמות התוכן הכימיקליים של Hawkwind מגובים בג'אמים מפומפמים ואגרסיביים של הנדריקס (אותם פיתח לתקופה מסויימת גיטריסט הלהקה, אד מאנדל, ביחד עם הרכב צד בשם The Atomic Bitchwax) אמנם התבססה כבר מההתחלה על כל מה שנעשה כבר קודם, אבל בד בבד הצליחה ליצור תערובת חדשה של הארד רוק פסיכדלי ייחודי רק לה. זו לא רק המוזיקה – זו היישות הכוללת שעונה לשם מנסטר מאגנט. מזדקנת אמנם, אבל עדיין עם המון ניצוץ בעיניים.
***
Alice in Chains. כך בדיוק אני מסכמת את Over the Under שלDown. האלבום לא שינה את עולמי מקצה לקצה; הוא לא גילה לי משהו שלא ידעתי קודם; הוא לא חשף כישורים חדשים של חברי הלהקה; הוא לא גילם שינוי דראסטי בגישה המוזיקלית. אבל הוא כן הצליח להשתחל לתוך חלל מסויים וריק מאד שהשאירה אחריה אליס, חלל שקיים פעור כבר שנים ונדחק, סליחה, הודחק בכוח לפינה אפרורית.
מדובר באלבום פוסט טראומה לכל דבר, כפי שמעיד עליו שמו (ביחד עם קריצה לכיוון In Through the Out Door של זפלין, בהמשך לקריצה הדומה באלבומם הקודם, A Bustle in Your Hedgerow): הוא מעיק, מעצים, עצוב, מלנכולי ומחזק בעת ובעונה אחת, והוא נושא על גבו מטען רגשי עצום: אם זו הסופה קתרינה שהחריבה עיר שלמה, הרצח של דיימבאג שהחריב אגדה שלמה או התמכרויות אפלות שהחריבו עשור שלם של יצירה אישית – כל החורבנות כולם מאוגדים בו יחדיו. Nola, אלבומם הראשון מ 1995, דימה את התמלאות שמי הלהקה, ובעיקר אלו של פיליפ אנסלמו, בענני גשם כבדים. באלבום השני השמיים כרעו תחת העומס והתנפצו על הקרקע בקול גדול. ב Over the Under הגיע הזמן לאסוף את השברים, לאזור כוחות ולהמשיך הלאה, למרות שלא כל כך קל. שום דבר לא קל בחיים.
אחרי שמסירים מעל Down ואלבומם החדש את הגדרות הסופרגרופ-מטאל-דרומי הצפוית, נותרים ביד עם אלבום הארד רוק מטאלי בהפקה בסיסית ביותר. ההשפעות הדרומיות עדיין שם, אבל התחושה המועברת הפעם היא לאו דווקא המישמש המוכר של לנרד סקנרד ולד זפלין או בלאק סאבאת', אלא של… אליס. ההגשה הווקאלית? אליס, יותר מתמיד. ההרמוניות ועומק השירים? אליס, לחלוטין. המועקה, ההעצמה, העצבות, המלנכוליות וההתחזקות בעת ובעונה אחת? לא לא לא, אין יותר אליס מזה. נראה ש Over the Under פורט יותר מכל על תחושת החוסר שהותירה אחריה דווקא אליס. בימים בהם הגוויה המהלכת שלה חורשת סיבובי הופעות כאילו אין מחר, האחיזה הזו היא יותר ממתבקשת, ונעשית באופן הטבעי ביותר דווקא עם Down.
Witchcraft, להקת דום/רוק שבדית מקסימה הוציאה בחודש שעבר את אלבומה המלא השלישי, The Alchemist. לאחרונה הם מקבלים תשומת לב מיוחדת בארה"ב תודות לראיונות עם Down בהם חברי הלהקה מציינים אותם כקטליזטור יצירתי, והשמחה גדולה, גדולה. אני לא צופה להם סטארדום מטורף, אבל הערכה נוספת לא תזיק. למזלנו, חנופה עיוורת למעריצים שיילכו ויגנבו מוזיקה היא לא הדרך היחידה לקבל קצת תשומת לב אוהדת.
לפני שלוש שנים Obituary חזרו לחיים. אלבום האולפן הראשון שלהם מזה שמונה שנים סימל את שובה לזירה של אחת מחלוצות הדת' מטאל האמריקאי. אבל בינתיים כללי המשחק השתנו, הדת' מטאל התקדם, השתכלל, התערבב ועשה סיבובים מעגליים מסביב לעולם ובעיקר באיזורים הקרים של אירופה. שם אלבומם מ2005 אמר הכל: Frozen in Time. ואכן, החבורה מפלורידה נשמעה כאילו קפאה במקום בו הזמן עומד מלכת וילדים מחוצ'קנים עדיין חוטפים מכות בחצר בית הספר הישן.
ואם Frozen in Time היה מייצג אותנטי של הדת' המיושן של Obituary, אלבומם החדש Xecutioner's Return מקבע את המסר המוזיקלי שלהם לקיר בעזרת מסמר חלוד ופטיש עשרה טון: Obituary כבר לא הולכים לבית הספר הישן; הם מנהלים אותו. Xecutioner היה שמם עוד לפני שהפכו לטריביוט אנושי למודעות אבל ושבעת האלבומים שלהם, כולל האחרון, יעידו שחיים ומוות היו ונשארו בידי הדת' מטאל הפרימיטיבי. בזמן שלהקות אחרות שהשתכשכו איתן באותה שלולית לקחו את המטאל שלהן גבוה יותר, מהיר יותר, פרובוקטיבי יותר, חזק יותר ומתוחכם יותר, Obituary נשארו עם שתי מגפיים מגושמות על הקרקע. הם מעולם לא היו אובר-חוכמים יתר על המידה, לא טכניים מידיי ולא גלשו לפלצפנות יתר מוזיקלית. יותר מכל להקה אחרת, Obituary כיבדו את הייחוס המשפחתי שהוליד את הדת' מטאל מלכתחילה בתור אחיו הגרוטסקי של הת'ראש מטאל, שהיה גם ככה אחיו הפסיכוטי של ההארדקור.
Xecutioner's Return מכיל קטעים שיכולים בקלות להשתחל לכל אלבום קודם של הלהקה, מה שאומר שכל שיר בכל אלבום קודם של הלהקה יכול בקלות להשתחל לתוכו. את האלבום פותח Face Your God, קטע ברוטלי ופוגע שמאפיין את הקו המוזיקלי שלו עד ל Bloodshed, הקטע החמישי. מכאן האדרנלין מוריד להילוך איטי וגרובי יותר שמלווה את האלבום עד הקטע הסוגר, In Your Head. בסך הכל יש כאן אחד עשר קטעים שמצליחים לאזן בין התרוצצות מוזיקלית וולגרית לבין עצבנות כבדה ומתגלגלת, ואלו הרבדים שהרכיבו את הסאונד של הלהקה הזו כבר מימיה הראשונים, כאשר ברקע מזדעזע ג'ון טארדי. טארדי מודל 2007 נשמע בדיוק כמו טארדי מודל 1989 והצווחה הנגעלת והמתמרחת שלו עדיין טרייה כאילו עולה בזה הרגע ממש ממעמקי הביוב. הקול מאחורי המהומה של Obituary יישאר לנצח הקלף המנצח והייחודי שלהם היות ובתת-ז'אנר שטיפח את הווקאלס הנמוכים והמגורגרים, טארדי בחר לדבוק באדיקות בצרחות המזועזעות שלו. בסיכומו של דבר, ניתן לאמר ש Slowly We Rot, שיר הנושא המזוהה איתם ביותר מתוך אלבומם הראשון ניבא בהצלחה מרובה את הסאונד המטונף שלהם לאורך השנים, ו Xecutioner's Return לא יוצא דופן.
ועדיין, מה שמייחד את האלבום הוא עובדת היותו האלבום הראשון ש Obituary מוציאים לאחר עזיבתם את חברת התקליטים Roadrunner. נשירתה של אחת מלהקות הדגל הוותיקות והמשפיעות ביותר של Roadrunner מציבה מראה בפני מצבה הנוכחי של ענקית המטאל האמריקאית, שנחשבת למובילת דעת קהל והתאפיינה תמיד בקטלוג שהכיל את חוד החנית של המטאל האמריקאי הפופולרי. הסתלקותה של Obituary מהקטלוג הופכת אותם לסוג של מוהיקנים אחרונים שמפנים את השטח סופית לדור חדש יותר של מטאל בכלל ושל דת' מטאל בפרט, כשהרכבים עדכניים ואופנתיים כגון Daath או DevilDriver מככבים בגאון. שאר הקטלוג של רואדראנר כיום הוא מבולבל ולא אחיד, וכולל בין השאר גם הרכבים שכלל לא קשורים למטאל (Nickelback, The Cult, Dresden Dolls). המגפיים של Obituary מצאו כעת את מקומן בארון של Candelight Records, והן כבר לא רק מגושמות. הן גם מעופשות, עקומות ויש בהן חורים לרוב; ואלו הדברים שהופכים סתם בעיטה לבעיטה בלתי נשכחת.
כבר הרבה מאד זמן שאני זוממת העלאת אוסף מוזיקלי שיסכם, יאגד ויעשה סדר בחלק מהדברים להם אני מאזינה. הרבה מאד זמן במהלכו עצמי ואנוכי מתחבטות ביננו לבין עצמנו מי, מה ואיך, והנה הגיעה השעה המיוחלת בה אנחנו מסכימות סוף סוף אחת עם השנייה ומאפשרות לעצמנו להתחיל ולחרוט את דרך המעגל השקט אל עבר מדפי הבוטיק. וכמאמר הקלישאה, אנחנו עייפות אך מרוצות, ונשמח עד מאד באם עם הסדר גם יבוא התיאבון של מי שיניח את האוזן על התכנית, אם יימצא כזה.
מעגל שקט יהיה אם כן אוסף של קטעים – בעיקר חדשים, אקטואלים ורלוונטים (לי? לאנושות?) באיזושהי צורה ודרך, שינועו על ציר הרוק-כבד-קשה-בלוזי-מלוכלך-רטרו-פסיכדלי-מטאל. מטרייה רחבה מספיק בשביל ללכת לאיבוד בתוכה, אם כי מצומצמת מספיק בשביל להשאר ממוקדים, ותסלח לי אנני לנוקס. מעגל שקט יעלה כל פעם שיידחסו לתוכו מספיק חומרים בשביל למלא שעה קוסמית אחת. רייט און.
עניינים טכניים:
קובץ התכנית (MP3) יהיה ניתן להורדה מהבוטיק במשך שבוע בתצורת ZIP. במהלך השבוע תעלה התכנית גם לאתר הפודקאסטים הישראלי iCast שם ניתן יהיה להאזין לה בסטרימינג ו/או להוריד אותה ללא הגבלה. רשימת השירים של כל תוכנית מקושרת לפוסט התכנית עצמו וכן לקובץ ה ZIP. כל רשימת שירים תכיל גם קישורים לאתרים רשמיים, עמודי מייספייס ועמודים ישירים לרכישה ב Djangos; וכשלא יהיה אלבום מסויים בסטוק, לAmzaon. שימו לב שתמיד ניתן לקבל מידע על רכישת אלבומים בעמודי המייספייס או האתרים הרשמיים, והנקודה העיקרית שלי כאן היא לא איפה תקנו אלא שבמידה ו, אז. כולנו מכירים את הדריל, ולא ארחיב מעבר. אז היידה, לעבודה.
עדכון: על מנת להאזין לתכנית דרך iCast בפיירפוקס, תתבקשו להוריד את התוסף החינמי הזה.
***
דקס ריגס הוציא החודש את אלבום הסולו הראשון שלו, We Only Sing on Blood or Love. ריגס פעיל כבר מתחילת הניינטיז בהרכבים מהרכבים שונים, כאשר רבים זוכרים לו חסד נעורים בצורת Acid Bath, הרכב סלאדג' דרומי בראשו עמד. אסיד באת' ניגנו מישמש מפואר של מטאל מלוכלך, הארדקור, רוק דרומי, קצת דת', מקצבים של בלאק מטאל, טיפה אינדסטריאל; הווקאלס, באדיבות ריגז, היו בלוזיים בבסיסם, ונגררו גם הם לגבולות ההארדקור/דת' לעיתים קרובות. אסיד באת' היו פנינה אמיתית, ולמעשה הקדימו את זמנם בכמה שנים טובות. הם מעולם לא קיבלו את הכבוד המגיע להם, ועד היום נותרו בגדר איזשהו סוד יחסית כמוס לפרה ויחסית לסוס. לאחר שהלהקה התפרקה, נראה היה שריגז בוער להמשיך ליצור, אבל היה ברור שהבחור מחפש את עצמו במחוזות מוזיקליים אחרים. אז הוא עשה קצת סיבובי סולו אקוסטיים עם גיטרה, והקליט, וגנז, והתנדנד והלך וחזר והתבייש. בתחילת המילניום הוא חבר לחלק מהשלד של אסיד באת' והקים את Agents of Oblivion, הרכב רוק מטאלי שניקז את העגמומיות האליס אין צ'יינסיות שניתן היה למצוא אצל אסיד באת' והפך אותה לגולת הכותרת שלו. אייג'נטס לא החזיקו מעמד הרבה זמן ונעלמו גם הם לאובליביון בשלב מסויים. לפני כשלוש שנים מצא עצמו עומד בראש Deadboy and the Elephantmen, הרכב בלוז רוק גראז'י שהזכיר מאד, אם לא יותר מידיי, את הוויט סטרייפס, רק בלי ההייפ והשטויות מסביב אבל עם וואן-טריק-פוני בצורת מתופפת. גם דדבוי לא משכו, למרות שלרגע היה נדמה שריגז מצא סוף סוף בית; כנראה שכל מה שבאמת רצה הוא לחזור לתקופה בה טייל לבד עם הגיטרה. וכאן נכנס האלבום החדש שלו, שאמנם לא ממש אקוסטי כמו סיבובי ההופעות המוקדמים של ריגז, אבל לא ממש רחוק משם מהבחינה הרעיונית. למען האמת, אפשר לומר שהאלבום הזה ממשיך איזשהו קו שמשלב בין שני הפרוייקטים העיקריים של ריגז אחרי אסיד באת', דהיינו השחור משחור של אייג'נטס ופולק המוסכים הבלוזי של הדדבוי. בשורה התחתונה זהו אלבום בלוז רוק עממי, קטן וצנוע, של יוצר שהסתובב סביב עצמו בחוסר שקט די הרבה שנים ונראה שהגיע למנוחה ולנחלה. ריגז תמיד היה אובססיבי לכתיבה על מוות, מוות, מוות ואהבה; התכנים הקצת גוריים וחולניים שלו נשארו איתו לאורך כל הדרך, ומספיקה הצצה חטופה בצילום העטיפה בשביל להבין מה גורם לבחור לתקתק (העטיפה מזכירה קצת את הצילום על I Get Wet של אנדרו WK, שגם מופקד על ההפקה המשותפת). לי נראה שהכתיבה והדמיון שלו הם הדלק האמיתי שמניע אותו הלאה, ולא ממש משנה מה מתנגן לו ברקע. אלבום יפהיפה.
***
לזכותי ייאמר שידעתי בדיוק מה לצפות מהאלבום החדש של High on Fire. לא שזו חוכמה גדולה יותר מידיי, אחרי הכל, מדובר מאותן להקות שכל כך נעולות על עצמן שלפעמים זה כואב. לזכותם ייאמר שהם הצליחו להפתיע, טיפה'לה, עם שימושים זהירים ומצומצמים בקלידים או בגיטרות אוריינטליות, אבל קצת קשה לשים לב כשהכל נבלע אחרי שניות במטאל הממהר והדורסני שלהם. ואלו היי און פייר: דורסניים. והם תמיד הפליאו במכותיהם, גם אם בשני האלבומים הראשונים עוד נשמעו במצב רוח מתניע וההשתוללות האמיתית הגיעה עם האלבום הקודם. האלבום החדש ממשיך את ההשתוללות הזו, חסרת כל רסן או איפוק, היפראקטיבית וכבדה. היי און פייר, בהיותם להקה מיוחסת (מאט פייק בילה את שנותיו המוקדמות בעיקר ביציקת ריף גרנדיוזי לתוך האגדה Sleep) התפנקו להם עם מגה מפיקים כבר מתחילת הדרך. את שני האלבומים הראשונים הפיק בילי אנדרסון, שגעון, את השלישי סטיב אלביני, וואלה יופי, והפעם זה ג'ק אנדינו, שנראה בסרטים שהלהקה פירסמה מהאולפן כמו ילד מרוצה בחנות ממתקים. התיפוף של דז קנסל נשאר מסורבל ומגושם כשהיה, עמדת הבס, שמשולה אצלי לעמדת המתופף של ספיינאל טאפ – מישהו שנעלם כל פעם בנסיבות מסתוריות – אויישה הפעם ע"י ג'ף מאטז, ומאט פייק הוא הפאקינג למי קילמייסטר המודרני. אם הייתי זורקת אותו על ספה של פסיכולוג ומבקשת ממנו לצייר לי צורה, הוא היה מצייר משולש. על חודי המשולש הוא היה שם את החושך על פני תהום של קלטיק פרוסט, את הסולואים הפרנואידים של דייב צ'נדלר על ספידים ועל החוד שנשאר היה משפד את מוטורהד. הו כן, האלבום האחרון מחדד את היבט המוטורהד יותר מהכל: את המהירות הת'ראשית, את ההרס ואת… הצרידות. הפלירט הקטן עם עמדת הסולן-בלבד שהיה לפייק במסגרת Kalas, הרכב שלצערי כבר לא קיים, בהחלט נתן לו שיעורון או שניים בגיוון ווקאלי, גם אם הוא אפעס לא כל כך מורגש; אבל אין ספק שלאלבום הזה הוא ניגש עם עוד כמה סנטים בכיס בנושא. על כל פנים, Death is this Communion הוא המשך ישיר ומצויין ל Blessed Black Wings. יש בו עליית מדרגה מכל הבחינות: הפקה, לחנים, ווקאלז, מיקוד, עיבודים וגישה. אישית? אני עדיין שומרת אמונים לשני האלבומים הראשונים שלהם ובמיוחד Art of Self Defence, דווקא בגלל סאונד ההפקה הבוצי ותחושת חוסר המיקוד היחסי שנעלמה באופן טבעי עם התפתחות הלהקה. פעם חטפתי קריזה מחוממת ונוירוטית במיוחד על מישהו שכתב באתר יורק שהאלבום הקודם שלהם הוא יצירת מופת (של סטיב אלביני). אחרי שהקריזה עברה, מותירה אחריה חורבן בצורת הודעת פורום פרנואידית, אני מבינה מאיפה הדברים האלה נכתבו, ונראה שהיי און פייר היא להקה שלא רק משתבחת עם השנים אלא גם יודעת לתת למפיק טוב לעשות את שלו ולהעניק את הטאץ' האחרון והמלטש.
עוד במעגל שקט:
Baroness הוציאו את Red Album, אלבום חדש ומעודן שמקבע את מעמדם בתור האחות הקטנה והיפה של מסטודון. יש כאן מטאל, רוק מתקדם וסלאדג' מזוקק ואינטיליגנטי. האלבום הוא טוב, טוב מאד אפילו, רק חבל שחלק מהקטעים נשמעים כמו הקדמה למשהו שמבושש לבוא ולא תמיד נספגים. עם כל הכבוד לאווירה, בחורה צריכה בשר בשביל לשרוד בעולם הזה. יש עתיד.
Dukatalon הוא הרכב סלאדג' ישראלי כשר למהדרין, מבוסס בקיבוץ עין צורים ומתבוסס בעיקר בג'יפה. החבר'ה שלו היו מקסימים מספיק בשביל לתרום למעגל שקט קאבר שהם הקליטו לאלבום טריביוט ל Buzzoven, להקה שאם הייתה ישראלית בטוח שהייתה זוחלת החוצה מתוך איזה קיבוץ מעופש בדרום. אם יורשה לי, ויורשה, Dukatalon הם אחד הדברים הכי גדולים שקורים כאן מתחת לפני השטח, ומי שלא מרגיש את רעידות האדמה הקטנות שהם שולחים מוזמן להופעה שלהם ב2 לאוקטובר בלבונטין כדי לחוות אותן במלוא העוצמה, שהולכת לנפץ כל סולם ריכטר שפוי. כדאי מאד להיות שם — פרטים נוספים במייספייס שלהם.
אני לא יודעת אם זה הריח של הסתיו שבאוויר שמתקשקש איתי בהנאה, או סתם תחושת התרוממות נפש בלתי מוסברת שנחתה עליי מין אללה, גם זה קורה לפעמים, אם כי לא יותר מידיי, אולי חבל, מה את מדברת, דווקא לא. עצמי ואנוכי מוצאות אותי בעיצומו של מרתון Cathedral שנמשך כבר יותר מארבע שעות, אחרי הרבה מאד זמן שלא הקשבנו ללהקה הזו. ואני מקשיבה להם עכשיו וגם קודם, ופתאום מתחילה להתדיין איתנו על משמעותה של להקת עוגן, ואם יש דבר כזה בכלל, כי עצמי המציאה את זה לפני שתי דקות בדיוק. ונניח ויש, אזיי העוגן שלנו הוטל על ידי לי דוריאן, הכוסית ההיפימטאליסט הזה, והעוגן שלו הוטל על ידי בלאק סאבאת', עובדה שמייד צירפה את הלהקה שלו לנישת הדום מטאל. וזה מצחיק, כי אם היה נשאר עם התיקים העצבניסטים של Napalm Death לבטח הרבה יותר אנשים היו מכירים אותו היום. קת'דרל התחילו לצבור תאוצה בדיוק בתקופת קו התפר של תחילת שנות ה90, בשנים בהם נראה היה שהדום המסורתי עומד לקבל סוף סוף איזושהי הכרה משמעותית, אם לא היה נדחק לפינה על ידי הרכבי דום מודרניים יותר, שלקחו את כל-מה-שאיטי ותרגמו אותו לתוגה רומנטית ומהורהרת, שלא נאמר גותית, אללה איסטור. חוץ מזה, מה זה בכלל דום, אם לא הבלוז הרוקיסטי והמלוכלך של סאבאת'. או של קת'דראל, לצורך העניין, גם ואפילו כשהם לחצו על דוושת הגז.
בסדרת הפוסטים שלי על סאבאת' הבטחתי שיהיה גם המשך, שיתמקד בלהקות ששמו בתיק את הקו הרעיוני והמוזיקלי שלהם ולקחו אותו לטיול ארוך ולעיתים מייגע. אני אולי מתנהלת לפעמים כמו שיר של Saint Vitus, משמע בעצלתיים, אבל שקרנית אני לא, ומשתדלת שלא להיות שכחנית יותר מהנורמה. אם כן, ברכותיי על פתיחת קטגורייה נוספת בבוטיק והיא דום-דום, ותודה לדבר הנחמד הזה. אין כאן ספיישל, אלא רק פוסטים אקראיים שייכתבו כשייתחשק. וכשלא, אז לא, כמו כל דבר בבוטיק.
ואם מאמא פלאנט לא הייתה מקדימה אותה באי אלו שנים, רוברט ינוקא חייב היה לבעוט את דרכו החוצה מתוכה. אחרי יותר משלושים שנה שהיא ואחותה ננסי מהוות את עמוד השדרה של הרכב ההארד רוק Heart, היא בוחרת לשחרר אלבום סולו שכולו ביצועים מחודשים בצורת סמלים ואותות ותוגה ועצבות ובדידות ואיתותי אזהרה. Hope & Glory יצא ב11 לספטמבר, ומוקדש לא רק ליוצרים שווילסון אוהבת וחבה להם בצורה זו או אחרת שנים רבות של קבלת ומתן השראה, אלא גם כמחווה לרעיונות שמיוצגים בשירים הללו. באלבום עשרה קאברים, חלקם כוללים שיתופי פעולה עם יוצרים אחרים, ושיר אחד חדש ומקורי. על מלאכת ההפקה ניצח בן מינק הקנדי, שעבד בעבר עם Rush, קיי.די לאנג וה Barenaked Ladies. כבר מהביצוע הפותח ל Goodbye Blue Sky של הפינק פלויד אפשר לקבוע סופית שאן ווילסון היא אישה של רוק: היא עשויה ממנו ועשויה בשבילו. ובגיל 57 היא מכה חזק עם השירים שהיא מגישה מחדש, והיא חותכת ומחוספסת והכי הכי נהדרת.
Hope & Glory כולל אמנם ברובו שיתופי פעולה שונים לשירים שונים של מחברים שונים, אבל משותפת לכולם היא העוצמה שאן ווילסון יוצקת לכל אחד ואחד מהם וללא יוצא מן הכלל. למעשה, שלושה קטעים אותם היא מבצעת לבד רק מאשרים, למי שבמקרה לא היה בטוח, שהיא מסתדרת מצויין ללא מישהו לצידה. אם זה Immigrant Song של לד זפלין, מהמשפיעים הכי גדולים על יצירתה לאורך השנים (גם במסגרת פרוייקט הצד שלה, The Lovemongers), אותו היא מבצעת בתשוקה של שדה משתוללת, Isolation של ג'ון לנון שמקבל ביצוע עצבני במיוחד ומרתק אפילו עוד יותר מהמקור, או השיר המקורי היחיד באלבום, Little Problems, Little Lies שנשמע מוכר וגדול מהחיים כאילו נשלף גם הוא מתוך פנתיאון קלאסי.
בין הקטעים הבולטים ניתן למצוא גם את Darkness, Darkness המחשמל של ה Youngbloods אותו היא ואחותה מצילות בגאון מחרפה שנגרמה לו בעבר מטעם רוברט פלאנט בכבודו ועצמו. ה Youngbloods מקבלים ממנה ליטוף נוסף בצורת Come Together, כאשר מתלוות אליה ואל אחותה זמרות הקאנטרי וויינונה ודינה קארטר. התחושה המחשמלת שהיא מעבירה ב A Hard Rain's aGonna Fall של בוב דילן מותירה את רופוס ווינרייט ושון קולבין הרבה הרבה מאחוריה, בניגוד גמור לקיי.די לאנג שמסתמנת כשיתוף פעולה מוצדק ב Jackson של לוסינדה וויליאמס.
אבל גולת הכותרת של האלבום היא שיתוף הפעולה המצמרר עם אלטון ג'ון ב Where To Now, Saint Peter שהלחין וביצע באלבומו המופתי מ1970 Tumbleweed Connection . מצמרר, כי מדובר באחד השירים החזקים ביותר שנכתבו אי פעם על זוועות המלחמה, כל מלחמה; על אותו חייל עלום שם שנהרג בקרב במלחמת האזרחים של ארה"ב ומבקש את עזרתו של הקדוש העומד בשערי גן העדן, פיטר, לכוון את דרכו. והשיר הזה חזק ובלתי נשכח דווקא בגלל שהוא עדין, מהורהר ואישי כל כך, ומתמצת את כל איימת המלחמה הקולקטיבית במרוכז אל חייל אחד בודד שמייצג אולי יותר טוב מכל סמל אחר את הבלבול, תחושת חוסר האונים ואת ערך החיים האפסי שנושאות עימן רוחות המלחמה. החיבור בין ווילסון וג'ון מדגיש את עובדת היותם מבצעים בעלי נוכחות וכריזמה בלתי מעורערות, ואת בלדת הפסנתר הצנועה הם הופכים לבלדת רוק טעונה וכעוסה עם מסר אקטואלי ומובן גם כיום כמו גם לפני ארבעים, מאה, חמש מאות או חמשת אלפים שנים; מסר שימשיך להיות אמיתי וחד כל עוד המין האנושי ימשיך להתהלך על פני כדור הארץ.
כמה פנים לו, לקאבר שנספג עמוק פנימה. הוא יכול לבוא בגרסא שונה לחלוטין מהמקור, או להצמד לו ולהסתמך על הביצוע המחודש בלבד. הוא יכול להעשיר את היוצר המחדש, ליצוק חיים חדשים בגרסא המקורית, להוות תיעוד אותנטי של השפעות, השראות, צמתי דרכים מוזיקליות. והוא יכול להיות הכל ביחד. Hope & Glory מענג במיוחד כי הוא כולל ביצועים מעולים של יוצרת מעולה; ומרוב שהביצועים בו מלהיבים וחודרים הוא עושה חשק מדגדג לחזור גם למבצעים המקוריים מתוך תחושת רעב בלתי נלאית ונוסטלגיה בריאה, וזה גם הכוח האמיתי שטמון בו.
כמה שאני שמח למצוא אותך כאן! מזה יומיים שאני משוטט באיזור, משתדל להתרחק עד כמה שאפשר מההמולה מאחוריי. אם אצמצם את עייניי ואאמץ קצת את המחשבה והריכוז, אוזניי עוד יוכלו לאתר ממרחק את התותחים הרועמים, אתה שומע אותם שואגים, פיטר? אתה שומע את היריות ואת קריאות הקרב? אתה מריח את אבק השריפה? כן, רק רגע, המתן שאתיישב לידך, ארים רגל, ועוד אחת, בחיי, איזו סירה כחולה ויפה השגת לך, מאד נעים פה, פיטר, נחמד מצידך שאתה מחכה לי, הנה, התיישבתי, נוח לי, אפשר לצאת לדרך. פיטר, כבר שבועות שאני לא ישן, אני עייף, אבל לפני שאלך לישון, אני צריך… פיטר, הפצעים שלי, הם נעלמו, הבט, הלכלוך, הוא איננו, הכתמים, אני נשבע לך שהם היו פה לפני רגעים מספר, פה, ופה, ומאחור, הם, אולי מסתתרים בצד השני, אבדוק, לא, קשה לי, התחושה בידיים מתרחקת ממני, אתה חייב להאמין לי פיטר, הם כיסו אותי כולם, מאז כלי הברזל שהתנפץ למולי בשדה ההוא והאדמה שהוטחה בפניי שניות ספורות לאחר מכן.
פיטר, כבר שבועות שאני לא ישן, אני עייף, אבל לפני שאלך לישון, אני צריך, אני חייב… פיטר, אתה מאמין באלוהים? משעשע, הרי הוא שלח אותך לכאן, בוודאי, אני מתנצל, אני לא במיטבי, מנומנם, כמובן, מדוע אני שואל, ובכן, בשדה ההוא, אני חושב שראיתי את אלוהים, אוהו, אני חושב, אני לא בטוח, הוא מעולם לא נגלה אליי לפני כן, ואף פעם לא הטרדתי את מנוחתי בעצם קיומו. אבל שם אני מאמין שראיתי אותו בפעם הראשונה, ואני אומר לך, לא פעם ולא פעמיים, ואני חושב שהוא נגלה אליי כשהילכתי ביניהם, ולכל אחד מהם היה את האלוהים שלו, והוא זרח מתוך הפנים השלוות שלהם, שהיו מחוברות לגוף השלוו שלהם, שהיה שרוע על האדמה, שהייתה יכולה להיות שלווה, אם לא הייתה ספוגה בשמן מכונות, וכורעת תחת משקל הדמעות של כולנו, וככל שהתבוננתי בהם יותר יכולתי להשבע שאני רואה את האלוהים שלהם, מכופף וממוקד, עסוק בסידורים האחרונים לקראת ביקורם אצלו, ככה לימדו אותי פעם, ותהיתי אם יש לו קצת ניירת, אתה יודע, בירוקרטיה שכזו, וארגוני תקציב, וכוח אדם, ואם יש בכלל מקום לכולם, כי השדה ההוא נמשך עד הרבה מעבר למה שיכולתי לקלוט.
מעניין, הנה הם מתקרבים אלינו בסירות כחולות ויפות משלהם, כל הנהר מלא בהן, פיטר, אני מניח שיש לך הרבה עבודה, ואני, כבר שבועות שאני לא ישן, אני עייף, אבל לפני שאלך לישון, אני צריך, אני חייב שתגיד לי לאן עכשיו, היית טוב אליי, והצעת לאסוף אותי בסירה הכחולה והיפה שלך, מה אתה אומר, זו הסירה שלי עכשיו, כן, ואין צורך במשוטים כלל וכלל, אם כן אוכל לשכב על הגב ולצפות בעננים עד שאירדם, כמו שאני אוהב, בשדה ההוא לא היה פנאי כלל וכלל, והעננים נבלעו מאחורי וילון שחור וכבד, והנה עכשיו הוילון נתלש מהם, וזמן יש הרבה, זה נפלא, פיטר, לאן עכשיו, הכל מוכן אתה אומר, בסדר, הכל מוכן, שום דאגה, טוב, אני עשיתי את שלי, עשיתי כל מה שיכולתי, פיטר, עכשיו תורך.
בשנה שעברה היה זה צ'אקי (הטקסס ריינג'ר, לא הבובה) שליווה את ברכת השנה שבאה עלינו לטובה (הה) מטעם הבוטיק. השנה יהיו אלה ידידיי החתוליים מ ICanHasCheezburger א.ק.א LOLCATS. למה? כי כל חתול הוא סיבה טובה מספיק בשביל LOL אחד אוהד ושנה אחת מגניבה, לפחות.
עוד במעגל שקט: אם כבר בסאות'רן עסקינן, 
עוד במעגל שקט:
